<h1>השגות הראב"ד על הרי"ף</h1>
<h2>דף ה:</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל, ודייקינן לה להאי פירושא מדאמרינן ההיא איתתא דאתאי סהדי ואשתקור וכו' עד דהא לא קטלינן אפומה. כתב הראב"ד ז"ל, קשיא על הדין פירושא, אמאי לא מקבלינן סהדותא דכת שניה דמסהדא על מאי דאסהידא כת ראשונה ואתזמא, והיכא חזינן דמחזקה מלתא בחדא זימנא בלחוד. והא ריש לקיש גופיה לא קאמר הוחזקה זו אלא בכת שלישית בתר דאייתיי' תרי כתי סהדי ואשתקור, וא"כ דר' יהודה כריש לקיש הוה ליה למימר אינה נהרגת אלא כת ראשונה. הלכך האי פירושא פריכא הוא ואורחא אחרינא אית ביה. בתר הכי עיינית בפירוש דשמעתא ולא אשכחית ביה פירושא טב מיניה. ומאי דקשיא לי עלוהי, דראשונה ושניה נהרגת מבעי ליה דהא מקבלינן סהדותא, הכי נמי קאמר דהא מפרשינן למתניתין הכי קאמר אי איכא כת אחת נהרגין טפי אין נהרגין, הלכך איכא לפרושי הכי, אי איכא כת אחת מקמי האיך דאתזמה נהרגין שניהם, אבל אי איכא תרתי מקמיה האיך דאתזמו דהוו להו השתא תלת כתות מוזמות לא קטלינן לשלישית, משום דכבר הוחזק גואל הדם להביא עדים שקרים על הרוצח להרגו, ואיחזק ליה בתרי כתי, ותו לא מקבלי' סהדותא דכת שלישית, והיינו כריש לקיש.
<h2>דף ו.</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל, ירושלמי. כתב כל נכסיו לב' בני אדם וכו' עד ומנין אפילו ק' ת"ל עדים. כתב הראב"ד ז"ל, איכא מאן דדחי להאי ירושלמי מההיא מלתא דמסכת גיטין [ח' ע"ב] דאמר רבא עצמו קנה נכסים לא קנה, אלמא כיון דתרי גופי נינהו עצמו ונכסים פלגינן דבורא והכא נמי פלגינן דבורא. ואיכא דמוקים ליה משום דהוה ליה כמזויף מתוכו. נפקא מינה דאי הוי עדות על פה עדותן קיימת דלאו כטעמיה דר' אלעזר.
<h2>דף ז.</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל, אילעא וטוביה קריביה וכו' עד לאו בתר ערבא אזלי. כתב הראב"ד ז"ל, אסתברא לי דהכי הוה עובדא, דההוא ערבא מודה בערבותיה אלא דהוה פטר נפשיה בטענתא דלוה דהוה טעין פרעתי, ואתו אינהו ואסהידו דלא פרע, והוה סבר רב פפא למימר, מחייב לוה אפומייהו ומחייב ערב באודיתא דנפשיה, דאינהו לא אסהידו עליה מידי. ואמר ליה רב הונא כיון דאי לית ליה ללוה בתר ערבא אזל אשתכח דאפומייהו מחייב. אבל אי כפר ערבא בערבותיה ולוה בהלואתיה, ואסהידו אינהו דיזיף והוא ערב, מהימני על לוה ולא מהימני על ערב, דהא ודאי תרתי עדיות נינהו וליכא הכא פליגת דבור כלל.
<h2>דף כא.</h2>
כתב הרב אלפס ז"ל, תני תנא קמיה דרב נחמן על מת בין ביד בין בכלי וכו' עד וכן הלכתא דמסקנא הוא. כתב הראב"ד ז"ל, הא מתניתא לא פליגא מידי אדשמואל, דעד כאן לא אמרינן שריטה וגדידה אחת היא אלא שהמשרט בין ביד בין בכלי חייב משום משרט, אבל גדידה ודאי אינה אלא בכלי כדכתיב [מ"א י"ח] ויתגודדו כמשפטם כו'. ולשון גדידה הוא דרך חתוך כדכתיב [דניאל ד'] גודו אילנא. והסריטה היא כעין עוף המסרט, והיא דרך קריעת הבשר שלא בחיתוך. וזה צריך התראה משום מסרט ואם התרה עליו משום גדידה פטור. והמחתך בכלי צריך התראה משום גדידה, ואם התרה על זה משום מסרט פטור. מיהו שמואל סבר לה כר' יוסי דאמר סריטה וגדידה אחת היא, והמסרט בפי הסכין כעין עוף המסרט חייב משום סריטה. וקיימא לן כר' יוסי דסתם מתניתין כוותיה.
כתב הרב אלפס ז"ל, היה מטמא למתים כל היום וכו' עד חייב על כל אחת ואחת. כתב הראב"ד ז"ל, הא מילתא אוקמוה במסכת נזיר [מ"ב ע"ב] שלא בחבורין, אבל בחבורין כגון שהיה נוגע מת אחד והושיטו לו מת אחר אינו חייב אלא אחת, ואפילו התרו בו כל היום, דכתיב בכהן גדול [ויקרא כ"א] על נפש מת לא יבא ולא יחלל, מי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד, וגמרינן נזיר מכהן גדול. ואפילו נטמא בשני מתים בבת אחת והתרו בו אינו חייב אלא אחת, אבל על ביאה וטומאה בבת אחת והתרו בו בשניהם חייב על שניהם, והכי איתא התם. מיהו אע"פ שאינו לוקה שתים בחבורין, איסורא מיהא אית ביה ואסור לאטמויי למת אחר. אבל כהן הדיוט שהוא מטמא לקרוביו עד שהוא מתעסק במתו מותר להתעסק במת אחר. פירש, הרי זה בלא יטמא, והכי איתא באבל רבתי [שמחות פ"ד הט"ו].
